בפשטות, אני רוצה לומר תודה על הזדמנות פז. להיות לכמה שעות אני , וזה הכול. רק אני. בלי מה שאני אמורה להיות, בלי המרדף אחרי משהו, בלי התעסקות מיותרת בחיצוניות, בלי השוואות, ובלי הסטרס שהוא כבר עבורי כמו צל , נוכחות נפקדת , ממשי כ"כ שאני מרגישה את התרמיל הכבד שלו על כתפיי.
לכמה שעות, בשישי בבוקר, הוא לא היה שם יותר.
וקיבלתי הצצה למי אני יכולה להיות בלי כל זה.
וזה היה יפיפיה.
אני מודה לנטע , שהיא קודם כל דוגמה חיה לאיך אפשר לחיות by design, מתוך כבוד והכלה לאחר, מתוך שחרור וקבלת המגבלה, וליצור דברים כל כך משמעותיים בעולם. שיתוף הפעולה שלהן מעורר השראה.
המרחב שנוצר היה מדויק, מעורר שיח, מכיל ורך מצד אחד, ואינטנסיבי ודורש מצד שני. לכמה שעות הרגשתי מוזמנת מעצם היותי פרוז'קטורית. הרגשתי שהיכולות שלי מוערכות ורצויות במרחב, אנשים שאלו את דעתי, הייתה לי אפשרות להיות, לדבר ולהקשיב. אין מרפא מזה בעולם שבו לרוב אנשים לא מבינים מי אני ומה אני יכולה להיות.
למדתי המון ואני בטוחה שזה עוד ימשיך ויעמיק בתוכי.
הדרך שלי דורשת אומץ. המסע שהתחלתי מורכב ולא פשוט. אבל הוא שלי. ובזכות האנשים שראיתי והאומץ שלהם, אני מרגישה שנדבקתי ביותר אומץ משלי.